מנהיגות תחת אש – איך מובילים צוות כשהמנהל עצמו במבחן הלחץ

השיח המרכזי: איך שומרים על יציבות ארגונית ומקבלים החלטות מושכלות כשהמציאות משתנה מיום ליום והמנהל עצמו מתמודד עם לחץ אישי ומקצועי

כשהתראת צבע אדום הופכת לשעון המעורר הלאומי, והמלחמה עם איראן הופכת מתרחיש עתידי למציאות יומיומית – ארגון BIZCO מתייצב, פעם נוספת, כחזית אזרחית־עסקית למנהלים, עצמאיים וארגונים שמבקשים לא רק לשרוד – אלא להוביל מתוך אחריות, רגישות, ותקווה.

BIZCO, שנולד בתקופת הקורונה בדיוק כדי לאפשר התארגנות חכמה בזמני חירום, שב לפעולה מלאה עם מערך מקצועי של תמיכה והשראה. אחד הנושאים הבולטים שעלו מהשטח בימים אלו הוא ההתמודדות הניהולית בזמן הסלמה ביטחונית – והצורך של מנהלות ומנהלים בכלים רגשיים, מחשבתיים ופרקטיים כדי להנהיג כשהם עצמם תחת לחץ.

לצורך כך, נערך ב־24 ביוני הפאנל "מנהיגות תחת אש", בהשתתפות ארבע נשים מובילות בתחומן, שכל אחת מהן סיפקה זווית ייחודית – רגשית, מערכתית או טקטית – לשאלה: איך ממשיכים להוביל צוות כשגם הקרקע הנפשית של המנהל לא יציבה?

ניהול עצמי – כשאין מקלט פנימי, אין יציבות חיצונית

הילה לשם סלמן, מומחית בליווי תהליכי שינוי ייעוץ ארגוני, פיתוח מנהלים הנחיית קבוצות, פתחה בהתייחסות למצב הביטחוני: "האזעקות הן רק סימפטום. הלחץ קיים גם כשאין אזעקה, והוא נכנס עמוק לניהול – דרך הדאגה האישית."
הילה הציבה עיקרון ברור: המנהל הוא האוויר והאווירה. "בתקופות כאלה, כל מילה שאנחנו אומרים שוקלת כפול. אם אנחנו לחוצים – זה מחלחל. אם אנחנו רגועים – זו מתנה לצוות."
היא דיברה על הצורך לזהות מה ממלא אותנו באמת: "המנהיגות לא נמדדת כשיש שגרה, אלא כשאין. לנהל זו אחריות, אבל זו גם הזמנה לעבודה פנימית – להטעין את עצמנו רגע לפני שאנחנו חוזרים להטעין אחרים."

ניהול פאניקה – לא כל עובד מגיב לרעש באותו אופן

לימור רביד, יועצת ארגונית וחוקרת תרבות ניהולית, נגעה בדיוק במה שמפחיד מנהלים רבים: תגובות בלתי צפויות של עובדים תחת אש.
"יש מי שמתחפר בשקט, ויש מי שזורע פאניקה בקבוצת הוואטסאפ הארגונית. צריך לזהות את הדפוסים האלה מראש – לדעת מי מגיב איך כבר מהשגרה."
היא הדגישה את החשיבות של שיחות אישיות – לא קבוצתיות – עם העובדים שמגבירים מתח: "לא מתוך כעס, אלא מתוך הבנה שהם מגדילים את האי־ודאות. הם צריכים מענה – לא אזהרה."
הילה הוסיפה שהמנהל משמש כ'באפר' – סופג קודם את ההנחיות מלמעלה, מסנן, מעבד – ורק אז מעביר לצוות: "אחרת אנחנו רק מתווכים חרדה במקום להנהיג."

שיתוף סלקטיבי – אותנטיות עם גבולות

מיטל מימון פלד, יועצת ארגונית מרצה מנהלת ומלווה ארגונים,בעבר סמנכ"לית מש"א חידדה את הדילמה: לשתף או לא לשתף?
"כשהטילים נופלים – גם על הבית שלך – אתה לא יכול לשדר שהכול רגיל. אבל אתה גם לא יכול לקרוס מול הצוות. זה דורש איזון עדין."
מיטל הציעה לשתף ממקום של שליטה, לא של פריקה: "לומר לצוות: כן, אני מתוח/ה, גם לי יש ילדים בבית – אבל אני איתכם, ונעבור את זה יחד."
היא המליצה להכין תרחישי החלפה מראש – כדי לא להיתקע בלי תפקוד אם המנהל/ת עצמו/ה מתמוטט/ת: "ממלא מקום זה לא מותרות – זה ניהול חכם."

העובדים שנעלמים – דווקא אליהם צריך להתקרב

אייריס דגן, יועצת לפיתוח הנהלות ואסטרטגיות שינוי, ביקשה לשים זרקור על התופעה השקטה והמסוכנת: העובדים שמושכים את עצמם החוצה.
"זה מתחיל בהודעות 'אני לא מרגיש טוב', ממשיך להיעדרויות בזום – ובסוף זו קריסה סמויה."
אייריס עודדה את המנהלים לפתח אינטואיציה ניהולית רכה: "מי שהכי שותק – לפעמים הוא זה שצריך הכי הרבה מענה."
היא קראה לפתח שיח פתוח ומעגלי גם בזמן חירום: "זה לא הזמן לסגור דלתות. זה הזמן להקשיב יותר – וליצור פסיקים במקום נקודות."

החלטות תחת אי ודאות – כלים פרקטיים לימים בלי אופק

אייריס דגן, שחוברת לעולמות הייעוץ והעסקים כבר שני עשורים, סיפקה מבט אסטרטגי: "אי־ודאות היא לא בעיה, היא מצב. ברגע שמקבלים את זה – אפשר לפעול בתוכה."
היא הדגישה שזו לא השעה לפרפקציוניזם אלא לפירוק משימות לצעדים קטנים, מדודים, בני ביצוע: "אל תחפשו את התמונה המלאה – תחפשו את הצעד הבא."
מיטל הציגה את מודל OODA ככלי שמתאים במיוחד למנהלים בתווך בין פיקוד לעובדים: התבוננות, התמצאות, החלטה, פעולה – וחוזר חלילה.
לימור הוסיפה את מודל 10-10-10: "תשאלו את עצמכם איך תרגישו עם ההחלטה – 10 דקות, 10 ימים ו־10 חודשים מהיום. גם הרגש הוא חלק מהשיקול."

המנהיגות החדשה – משמעות, הקשבה ודוגמה אישית

כל אחת מהמשתתפות בחרה לצטט אמירה שמסמלת את הדרך בה היא מאמינה שצריך להנהיג גם בזמנים כואבים.
הילה הביאה את ויקטור פרנקל: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך."
אייריס דגן הדגישה: "חנוך לנער על פי דרכו" – אי אפשר להנהיג את כולם באותה צורה.
לימור ציטטה את איינשטיין: "בלב ליבו של הקושי שוכנת ההזדמנות."
ומיטל ביקשה מהמנהלים לזכור: "האנרגיה שאתם מביאים – היא לא תוצאה של הנסיבות, היא תוצאה של הבחירה."

הפאנל נחתם בהכרת תודה ובתחושת שותפות עמוקה – כי כשמנהלות יושבות יחד ומדברות בכנות על קושי, האחריות מתחלקת – והתקווה מתרחבת.

מנהיגות, אווירה ודוגמה אישית – כשמובילים מתוך הלב וההיגיון גם יחד.